איזה כיף שאתם כאן
היום נשמע את הסיפור „הגשם שחיכה לחוני” — סיפור על תפילה, על דאגה לאחרים ועל גשם של ברכה. מצאו לכם מקום נעים, פתחו את הלב — ומתחילים.
רוב חודש אדר כבר עבר, ובירושלים עדיין לא ירד גשם. בדרך כלל, כשהימים מתחילים להתחמם מעט, אפשר לראות שלוליות קטנות בצדי השבילים וריח של אדמה רטובה עולה מן השדות. אבל באותה שנה האדמה הייתה יבשה. האבנים בחצרות היו מאובקות, והבורות שבהם שמרו מים נעשו נמוכים יותר ויותר.
בכל בוקר היה יואב הקטן הולך עם אמו אל הבור הציבורי. אמו מילאה כד, והוא השתדל מאוד לא לשפוך אף טיפה בדרך הביתה. “גם הטיפות הקטנות חשובות,” הייתה אומרת לו. יואב הנהן, אבל בלבו שאל: אם כל טיפה חשובה כל כך, למה השמים מחזיקים את כולן אצלם?
בשוק דיברו כולם על אותו דבר. האופה אמר שהקמח הולך ומתמעט. האיכר הביט בשדה שלו ולא ידע מתי יוכל לזרוע. נשים אספו מים בזהירות, והילדים כבר לא קפצו מעל שלוליות, כי לא נשארו שלוליות לקפוץ מעליהן.
יום אחד התכנסו אנשי העיר ליד לשכת החכמים. הם החליטו לבקש מחוני המעגל להתפלל. חוני היה איש שהכיר את כאבם של אנשים. הוא לא אהב רעש גדול סביב שמו, ולא סיפר סיפורים על עצמו. אבל כשהיה פוגש אדם מודאג, היה עוצר, מביט בעיניו ושואל: “מה חסר לך?”
כששמע חוני שהציבור מבקש ממנו להתפלל, הוא שתק רגע. “נתפלל יחד,” אמר. “גשם הוא ברכה, ואנחנו מבקשים ברכה לכל העיר.”
אנשים רבים באו למקום פתוח מחוץ לבתים. לא היו שם כיסאות ולא במה. רק שמים בהירים מאוד מעל ראשיהם ואדמה סדוקה מתחת לרגליהם. חוני התפלל. כולם חיכו. ילד אחד ספר עננים, אף שלא היו כמעט עננים לספור. אישה אחת הידקה את המטפחת על ראשה והביטה למעלה. אבל השמים נשארו שקטים.
יואב, שעמד ליד אמו, לחש: “אולי השמים לא שמעו?”
אמו לחצה בעדינות את ידו. “לפעמים צריך לחכות. ולפעמים צריך גם לדעת לבקש.”
חוני הקשיב למילים האלה כאילו נאמרו במיוחד בשבילו. הוא לקח מקל קטן, צייר באדמה עיגול רחב ועמד בתוכו. הוא לא עשה זאת כדי שכולם יביטו בו. הוא עשה זאת כדי להזכיר לעצמו שהוא עומד במקום אחד, עם לב שלם, ואינו בורח מן הבקשה של הציבור.
הוא נשא את עיניו ואמר בפשטות: “ריבונו של עולם, הילדים וההורים שמו פניהם אליי. אני מבקש רחמים עליהם. לא אזוז מכאן עד שתבוא להם ברכה.”
עבר רגע. ועוד רגע. ואז נשמעה נקישה קטנה על אבן. טיפה אחת ירדה. אחריה עוד טיפה. הילדים הסתכלו זה בזה. יואב הושיט את כף ידו ותפס טיפה עגולה וקרה.
“גשם!” הוא קרא.
אבל הטיפות היו מעטות כל כך, שכמעט נעלמו לפני שהספיקו להרטיב את העפר. האנשים שמחו, אך גם הביטו בדאגה. חוני אמר: “לא ביקשתי רק טיפות שיפסיקו את הציפייה. ביקשתי מים שימלאו את הבורות, שישקו את השדות, ושיהיו ברכה.”
כאילו השמים שמעו את ההבדל, התחיל גשם חזק. חזק מאוד. הוא ירד בבת אחת, כבד ורועש. הרחוב התמלא נחלים קטנים, אנשים כיסו את ראשיהם בבגדיהם, והילדים רצו אל פתחי הבתים. יואב שמח מן המים, אבל כשראה את אמו מתקשה לשאת את הכד הריק ברוח ובגשם, הבין שגם דבר טוב יכול להיות יותר מדי כשהוא מגיע בלי מידה.
חוני נשאר במקומו. טיפות גדולות נקשו על כתפיו ועל האדמה סביב המעגל. הוא התפלל שוב: “לא לכך התכוונתי. אנחנו מבקשים גשם של רצון, גשם של ברכה, גשם שאפשר לקבל בשמחה.”
לאט לאט נרגע הרעש. הגשם לא הפסיק, אבל נעשה נעים ורך. הוא ירד בקצב קבוע, מילא את השבילים בלי לשטוף אותם, נכנס לאדמה הצמאה והפך את האבק לריח טוב. אנשים יצאו שוב מפתחי הבתים. האיכר הרים את פניו וחייך. האופה פתח חלון והניח לטיפות להתקרר על ידיו. יואב הניח את הכד מתחת למרזב, והמים התחילו להקיש בתוכו צליל שמח.
הגשם המשיך לרדת שעות ארוכות. לבסוף עלו אנשים להר הבית, למקום גבוה ובטוח, מפני שהמים כבר זרמו בשבילים. משם הביטו על העיר. מה שנראה בבוקר אפור ועייף, התחיל לקבל צבע חדש. הגגות נשטפו, האבנים הבריקו, והעצים נענעו את עליהם כאילו גם הם רוצים לומר תודה.
בערב בא שמעון בן שטח אל חוני. אנשים פינו לו מקום בשקט. הוא הביט בחוני, שהיה עייף מאוד אך שמח שהעיר קיבלה מים. שמעון אמר לו דברים רציניים: מעשה כזה הוא מעשה גדול, וצריך לזכור תמיד כמה גדולה האחריות כשמתפללים עבור ציבור. אבל אחר כך הוסיף משל עדין. חוני, אמר, דומה לילד אהוב שמבקש מאביו דבר טוב, והאב מוצא דרך לשמח אותו.
חוני הוריד את עיניו. “לא אני הבאתי את הגשם,” אמר. “כולנו ביקשנו. ואני רק ניסיתי להקשיב למה שהעיר באמת צריכה.”
יואב שמע את המילים האלה והחזיק אותן בלבו. בדרך הביתה הוא שאל את אמו: “אז מה באמת ביקש חוני?”
אמו חייכה. “הוא ביקש לא רק הרבה מים. הוא ביקש מים בזמן הנכון, בכמות הנכונה, בשביל כולם.”
בבית, יואב הניח קערית ליד החלון. הוא רצה לשמוע את הטיפות. כל טיפה נשמעה אחרת: טיק, טוק, טק. הוא חשב על כך שכשהוא מבקש מאחיו לשחק, חשוב לא רק לבקש, אלא גם לשאול איזה משחק שניהם יאהבו. כשהוא רוצה עוגייה, חשוב להשאיר גם לאחרים. וכשהוא רואה חבר עצוב, לא מספיק לומר “יהיה בסדר”; צריך לעצור ולנסות להבין מה יעזור באמת.
לפני השינה חזר הגשם להיות שקט. יואב הביט בחלון. על הענפים נתלו טיפות קטנות, ובכל אחת מהן השתקף אור מן הבית. הוא לחש לעצמו: “מחר אנסה לבקש טוב שגם למישהו אחר יהיה טוב ממנו.”
ומחוץ לחלון, האדמה שתתה בשקט את מי הגשמים. היא לא אמרה תודה במילים. היא אמרה תודה בדרך שלה: בריח חדש, בעלה ירוק, ובזרע קטן שהתחיל להאמין שיש לו מקום לצמוח.
אבל זה לא היה סוף היום של יואב. בבוקר שלאחר מכן העיר כבר נשמעה אחרת. מן הגגות טפטפו טיפות אחרונות, ובחצרות נראו עקבות קטנות של ציפורים בבוץ הרך. יואב קם מוקדם, מילא את הקערית שהניח ליד החלון, ורץ להראות לאמו. “תראי,” אמר, “הגשם השאיר לנו מים גם לבוקר.”
אמו לא מיהרה לקחת ממנו את הקערית. “ומה אתה רוצה לעשות בהם?” שאלה.
יואב חשב. אתמול היה עונה מיד: לשפוך אותם על עצמו, או להכין שלולית קטנה. אבל עכשיו נזכר בדבריה על גשם של ברכה. “אולי נשקה את העציץ של סבתא?” הציע. העציץ עמד בפינה, ועליו כמה עלים עייפים. הם יצאו יחד לחצר ושפכו את המים לאט, כדי שלא יברחו מן האדמה.
בדרך לבית המדרש פגש יואב את חברו נתי, שכבר קפץ בשלוליות החדשות. “בוא!” קרא נתי. “יש שלולית ענקית ליד השער.” יואב רצה מאוד לרוץ איתו, אבל ראה שילדה קטנה עומדת ליד השלולית ולא יודעת איך לעבור. הסנדלים שלה היו חדשים, והיא החזיקה סל קטן בשתי ידיים.
“רוצה שנעזור לך?” שאל יואב.
נתי הביט בו. “אבל אנחנו רצים לשחק.”
“נרוץ גם אחר כך,” אמר יואב. הוא מצא שתי אבנים שטוחות והניח אותן זו ליד זו. נתי, שהבין מיד את הרעיון, הביא עוד אבן. יחד בנו מעבר קטן. הילדה פסעה עליו בזהירות, הגיעה לצד השני וחייכה אליהם חיוך גדול.
נתי הסתכל על האבנים ועל המים. “זה כמו חוני,” אמר. “לא רק גשם. גשם שאפשר ללכת איתו.”
“כן,” אמר יואב. “טוב שמגיע במידה.”
בבית המדרש סיפר המורה לתלמידים מה קרה יום קודם. הוא לא סיפר את הסיפור כמו סיפור של קסם. הוא סיפר על אנשים שהיו צמאים, על שדות שחיכו למים, ועל תפילה שנאמרה מתוך דאגה לאחרים. “לפעמים,” אמר המורה, “אנחנו מבקשים דבר כי אנחנו רוצים אותו מאוד. אבל אפשר לשאול עוד שאלה: איך הדבר שאני מבקש יעזור גם למי שלידי?”
הילדים נתנו דוגמאות. אחת רצתה שהמורה ייתן יותר זמן למשחק, ואז אמרה שגם הילדים שמסיימים לאט צריכים להספיק. ילד אחר ביקש שהאחים שלו יפסיקו להרעיש, ואז הבין שגם הוא יכול לדבר בשקט כשאחותו ישנה. יואב אמר: “אני רוצה שיהיו הרבה עוגיות, כדי שנוכל לחלק.” המורה חייך ואמר שזו התחלה מצוינת.
אחר הצהריים עבר חוני ליד הבור הציבורי. עכשיו נשמע בו קול מים עמוק וברור. הוא ראה נשים ממלאות כדים, ילדים עוזרים לסחוב, ואיכרים מדברים על זרעים חדשים. איש זקן ניגש אליו ואמר: “תודה שהתפללת.”
חוני השיב: “תודה שאתם זוכרים למה ביקשנו.”
“למה?” שאל האיש.
“כדי שאף בית לא יישאר בלי מים, כדי שאף שדה לא יישאר בלי תקווה, וכדי שנדע לשמור על הברכה גם כשהיא מגיעה.”
בלילה שוב ירד גשם עדין. הפעם יואב לא חשש ממנו ולא רצה שיתגבר. הוא שכב במיטתו והקשיב. כל טיפה הזכירה לו מישהו: אמו, שמילאה את הכד בזהירות; הילדה שעברה על האבנים; נתי שעזר בלי שביקשו ממנו פעמיים; והאיכר שחייך אל השדה.
הוא דמיין את העיר כולה שותה מן הגשם. לא רק הבורות והשדות, אלא גם הלבבות. כי כשהאדם לומד לחשוב על אחרים, הוא נעשה קצת כמו אדמה טובה: הוא מקבל את הטוב, שומר אותו, ונותן ממנו משהו חדש.
לפני שעצם את עיניו, אמר יואב בשקט: “מחר, כשאבקש משהו, אזכור לשאול אם הוא יהיה טוב גם בשביל אחרים.” אחר כך נשם נשימה עמוקה, שמע עוד טיפה אחת נוגעת בחלון, ונרדם.
לבקש טוב זה חשוב; לבקש טוב שיהיה טוב גם לאחרים — זו כבר חכמה של לב.
סיפור טוב לא נגמר כשסוגרים את הספר — הוא מתחיל במעשה הקטן שניקח ממנו למחר.
הבסיס לסיפור הוא מסכת תענית כג ע״א: הבצורת, תפילת חוני, המעגל, הטיפות, הגשם החזק והבקשה לגשמי רצון, ברכה ונדבה. תיאורי העיר, יואב ואמו, והדיאלוגים הם עיבוד מקורי לילדים.